תוכן עניינים

מושגים בסיסיים בצילום

משתני הצילום        כלל יום שמש צמצם 16        סטופים        צמצם        תריס        מהירות סנכרון מבזק        תריס עלים        תריס אלקטרוני        רגישות סרט        גרעיניות        רעש דיגיטלי        חשיפת יתר \ חשיפת חסר        עומק שדה

משתני הצילום (פרמטרים)

משוואת הצילום קובעת שכדי לצלם סצנה מסוימת, אפשר להשתמש בצירופים שונים של המשתנים: מפתח צמצם, זמן חשיפה (קרוי גם מהירות תריס), ורגישות סרט (או חיישן דיגיטלי).

משתני הצילום פועלים כך:
ככל שהצמצם פתוח יותר, כך מגיע יותר אור לסרט (או לחיישן) בזמן החשיפה.
ככל שהתריס נשאר פתוח לזמן ארוך יותר, כך מגיע יותר אור לסרט (או לחיישן).
ככל שרגישות הסרט (או החיישן) עולה, כך נדרשת כמות פחותה של אור על מנת להגיע לאותה תוצאה.

המשוואה נראית כך:


• צמצם מסומן בערכי f. לדוגמא: f/4. במשוואת הצילום נעשה שימוש בריבוע הצמצם, מאחר והצמצם מציין קוטר, והאור עובר דרך עיגול ששטחו שעומד ביחס ישר לריבוע הקוטר.
• זמן חשיפה מסומן בשניות או חלקי שנייה. לדוגמא: 1/60s
• רגישות סרט מסומנת בערכי ISO. לדוגמא: ISO 200 (בעבר היה נהוג להשתמש בציון ASA)

לדוגמא, סצנה שמוארת באור כלשהו, אפשר לחשוף במשתנים האלה ולקבל בהירות מסוימת:

או שאפשר להגדיל את פתיחת הצמצם ולהקטין את זמן החשיפה, ועדיין בהירות התמונה תישאר זהה:

אפשר גם להגדיל את הרגישות ולסגור את הצמצם ולשמור על אותה בהירות:

כלומר, כשבאים לצלם סצנה מסוימת, אפשר לשנות את כל אחד משלושת משתני הצילום, כל עוד אפשר לפצות על כך על ידי התאמת אחד או יותר מהמשתנים האחרים, ועדיין לקבל תוצאה דומה צילום. לא תמיד יש אפשרות לשנות את המשתנה שאנחנו רוצים לכיוון שאנחנו רוצים – למשל, יש מגבלות למידת הרגישות שאפשר להגיע אליה, או למפתחי הצמצם של כל עדשה. יש לדעת שלשינוי המשתנים יש השפעה משמעותית ביותר על מאפייני התמונה השונים, מעבר לבהירות התמונה. של כך קראו לעומק בפרקים: צמצם, מהירות תריס, רגישות .
למעלה

כלל יום שמש צמצם 16

כלל אצבע שהיה נהוג בשימוש לפני עידן מד האור המובנה במצלמה, הוא שבצילום חוץ ביום שמש בהיר, עם צמצם f/16, רגישות הסרט צריכה להיות שווה למהירות החשיפה. לדוגמא, עם סרט בעל רגישות 100, יש לצלם במהירות 1/100s. מכאן כמובן אפשר להמשיך ולשנות את הצמצם ושאר המשתנים, ולקבל חשיפה נכונה מבלי למדוד את האור.
למעלה

סטופים

סטופ הוא מונח שמשמש לתאר הבדלים בדרגות במשתני משוואת הצילום הבסיסית – צמצם, מהירות ורגישות.

סטופים אופייניים:

מפתחי צמצם: 1.4, 2, 2.8, 4, 5.6, 8, 11,16, 22, 32
מהירויות תריס: 1/8, 1/15, 1/30, 1/60, 1/125, 1/250, 1/500, 1/1000, 1/2000, 1/4000
רגישויות סרט \ חיישן: 25, 50, 100, 200, 400, 800, 1600, 3200, 6400

הדרגות המצוינות לעיל הן דרגות שלמות. כלומר, בין צמצם f/1.4 לבין f/2 יש הבדל של סטופ אחד. בין מהירות של 1/15 לבין מהירות של 1/30 יש הבדל של סטופ אחד. הגדלת או הקטנת החשיפה בסטופ אחד, מעלה או מורידה את כמות האור שהסרט נחשף אליו פי שתיים.

בעשרות השנים הראשונות של הצילום, כפתורי השליטה על גבי המצלמות סיפקו שליטה ברמה של סטופ אחד. עם המעבר למצלמות דיגיטליות, ולאור דרישת הצלמים, רוב המצלמות של ימינו מספקות שליטה ברמה של שליש סטופ, שמספקת לצלם שליטה עדינה יותר.

דוגמאות אופייניות לשליש סטופ:

מפתחי צמצם: 1.2, 1.4, 1.6, 1.8, 2.0, 2.2, 2.5, 2.8, 3.2, 3.5, 4.0, 4.5, 5.0, 5.6
מהירויות תריס: 1/8, 1/10, 1/13, 1/15, 1/20, 1/25, 1/30, 1/40, 1/50, 1/60, 1/80, 1/100
רגישויות חיישן: 100, 125, 160, 200, 20, 320, 400, 500, 640, 800, 1000, 1250
למעלה  

צמצם (Aperture)

הצמצם הוא רכיב בעדשה שמווסת את כמות האור המועברת דרכה. הצמצם בנוי ממספר להבים אשר יכולים לשנות זווית, ובכך ליצור טבעת בקוטר משתנה, שדרכה האור יכול לעבור. ככל שקוטר הטבעת גדול יותר, כך יעבור יותר אור דרך העדשה. ככל שמספר הלהבים (blades) גדול יותר, כך צורת המפתח קרובה יותר לטבעת מושלמת, מה שמשפיע על הבוקה בצילום.
צמצם
מפתחי צמצם שונים

מפתח צמצם נמדד על ידי מספר המסומן כך: f/2. המספר שתיים מציין שקוטר הטבעת שדרכה האור יכול לעבור הוא חצי מקוטר העדשה. כאשר מסומן f/4 אז קוטר הטבעת הוא רבע, וכן הלאה. צמצמים נמוכים מ-5 נחשבים לפתוחים. צמצמים גבוהים מ-12 נחשבים לסגורים.

מפתחי צמצם אופייניים הם: 1.4, 2, 2.8, 4, 5.6, 8, 11,16, 22, 32
בהתבוננות בסדרת המספרים, אפשר להבחין שכל מספר שווה בערך למספר הקודם כפול שורש שתיים (לאחר עיגול לספרה אחת לאחת הנקודה). תופעה זו נובעת מכך שכמות האור שעוברת דרך הצמצם עומדת ביחס ישר לשטח המפתח ולא לקוטרו.

לכל עדשת יש מפתח צמצם מקסימלי ומינימלי. לעדשות זום מסוימות המפתח המקסימלי משנתה בהתאם לאורך המוקד. באופן כללי, גם אם לא בכל המקרים, עדשות בעלות מפתח מקסימלי גבוה (מספר נמוך) יהיו טובות יותר מאלה שהמפתח המקסימלי שלהן נמוך (מספר גבוה). או בלשון פשוטה, עדשת f/2.8 תהיה לרוב טובה יותר מעדשת f/4. כמו כן, סימן מובהק לעדשות לא מקצועיות בעלות איכות נמוכה הוא מפתח משתנה, ובפרט f/3.5-5.6.

במצב של צמצם פתוח, יש הבדלים גדולים במידת החדות של עצמים שנמצאים במרחקים שונים מהמצלמה. כלומר, שאם מיקדנו את המצלמה על עצם מסוים, אז עצמים אחרים שמרוחקים ממנו, למשל ברקע מאחוריו, יופיעו מטושטשים. ככל שנסגור את הצמצם, ההבדל בין חדות העצם שבמיקוד לבין השאר הסצנה ירד. כלומר שאם נראה לצלם עצם או סצנה כשכל חלקיהם יהיו חדים, נצטרך לסגור את הצמצם ככל האפשר.

כמו כן, במצב של צמצם פתוח, החדות הכללית של הצילום יורדת. כלומר, אפילו אם העצם יהיה במיקוד מושלם, החדות שלו תהיה פחות טובה מאשר בצמצם פתוח יותר. עדשות איכותיות ויקרות במיוחד, מצליחות להשיג חדות טובה גם בצמצמים פתוחים. במצב של צמצם סגור מאד אמנם החדות היא אחידה יותר לעצמים במרחקים שונים מהעדשה, אולם כאן מתרחשת תופעה שנקראת התאבכות (diffraction), שגורמת לירידה בחדות. בצמצמים בינוניים (8-11) החדות המתקבלת היא אופטימלית.

ברוב המצלמות, כאשר הצלם מכוון את פתיחת הצמצם, הצמצם עצמו אינו משתנה אלא נשאר במפתח המקסימלי שלו, וזאת על מנת לאפשר מעבר אור מקסימלי דרך העדשה, לטובת מיקוד אוטומטי ויכולת לראות את הסצנה בעינית באופן בהיר. הצמצם ייסגר בפועל אך ורק ברגע הצילום. ברוב המצלמות קיים כפתור "עומק שדה", אשר לחיצה עליו סוגרת את הצמצם לערך שנקבע, ומאפשרת לצלם לראות בעינית את החדות האמיתית שתתקבל בצילום.

בעבר היה אפשר לשנות את ערך הצמצם על ידי סיבוב טבעת מכנית על גבי העדשה. ברוב העדשות של ימינו טבעת זו אינה קיימת, והשליטה בצמצם מתבצעת באופן חשמלי על ידי כיוון כפתורים בגוף המצלמה. בזמן הצילום המצלמה משדרת לעדשת את המידע לגבי סגירת הצמצם הנדרשת, ואז העדשה מבצעת את סגירת הצמצם רק בזמן החשיפה.

מכאן, שחיבור עדשה למצלמה באופן שאינו כולל העברת אותות חשמליים (כלומר ללא מגעים), לא יאפשר צילום עם עדשות שאין עליהן טבעת שליטה בצמצם. חיבורים כאלה קיימים למשל על מנת לאפשר שימוש בעדשות עם ביונט מסוים על גבי מצלמות עם ביונט אחר, טבעות הארכה, טלהקונברטרים וכולי.
למעלה

תריס \ מהירות תריס (Shutter)

התריס הוא מנגנון הנמצא בין העדשה לסרט הצילום (או לחיישן). תפקידו הוא להגן על הסרט מחשיפה לא רצויה לאור. בזמן החשיפה התריס נפתח למשך הזמן שנקבע וחושף את הסרט. פעולתו של התריס היא מכנית, והוא מורכב משני חלקים: תריס עליון ותריס תחתון (או תריס ימני ותריס שמאלי).
תריס מצלמה
סגירת תריס איטית


לפני החשיפה שני התריסים צמודים זה לזה ומוצמדים לצד אחד – לדוגמא בצד התחתון של הפריים (בכל מצלמה יכול להיות יישום אחר של התריס מבחינת כיוונים, ואין לנושא כל חשיבות.)
בשלב הראשון התריס העליון זז כל הדרך למעלה בשעה שהתריס התחתון נשאר צמוד למטה.
בשלב השני התריס התחתון עולה ומוצמד לתריס העליון בצד העליון של הפריים.
בזאת הסתיימה החשיפה.
בשלב השלישי שני התריסים, בעודם צמודים, חוזרים למיקומם הראשוני, כדי להיות מוכנים לחשיפה הבאה.
למעלה

מהירות סנכרון מבזק (Flash sync speed)

התיאור לעיל הוא הסבר פשטני של פעולת התריס, אך למעשה קשה מאד להגיע למימוש מכני של המודל הזה במהירויות חשיפה של 1/1000 שנייה ומעלה, מסיבות של מגבלות הנדסיות. הפתרון נמצא בהתחלת השלב השני לפני סיום השלב הראשון, ובמקביל אליו. במימוש זה, התריס הראשון מתחיל לזוז למעלה, כמה חלקי שנייה אחריו התריס השני מתחיל לעקוב אחריו באותו כיוון, עד ששניהם מגיעים לקצה העליון, ואז שניהם חוזרים צמודים למטה.

במצב זה הסרט בעצם לעולם אינו חשוף כולו לתמונה באותו זמן, אלא שפס צר שלו חשוף בכל רגע נתון, ואותו הפס נע לרוחב הסרט כך שהוא מכסה את כולו. באופן תיאורטי, התמונה יכולה להשתנות בין זמן תחילת החשיפה לסופה, ואז צד אחד של הפריים יראה תמונה שונה מהצד השני. עם זאת, מאחר שמדובר במהירויות גבוהות מאד, מקרה זה יהיה נדיר מאד במציאות.
תריס מצלמה
סגירת תריס מהירה


במהירויות נמוכות המצלמה חושפת באופן פשוט, כלומר קודם נפתח התריס הראשון, ואחריו נסגר התריס השני. מעל למהירות חשיפה מסוימת, יופעל מנגנון ה-"פס". גבול מהירות זה שונה ממצלמה למצלמה, ונקרא מהירות סנכרון פלאש. ככל שמהירות סנכרון הפלאש גבוהה יותר, כן למצלמה יש יכולת טובה יותר לעבוד עם מבזקים. מהירות סנכרון של 1/100 נחשבת לנמוכה. מהירות סנכרון של 1/500 נחשבת לגבוהה.

למודל ה-"פס" יש חסרון אחר משמעותי. לפעמים נרצה להאיר את הסצנה באמצעות מבזק. מטבעם מבזקים מאירים במשכי זמן קצרים מאד – באופן טיפוסי בין 1/700 ל-1/3000 של שנייה. אם נשלב את ההבזקה הזאת עם חשיפה במודל "פס", אז, מאחר ומהירות תנועת התריס נמוכה יותר ממהירות המבזק, נקבל תאורה רק על אותו הפס שהיה חשוף בפרק הזמן שבו הפלאש האיר.

לכן נעדיף לצלם עם מבזק במהירות שאינה עולה על מהירות סנכרון המבזק של המצלמה. קיימת אפשרות לצלם במהירויות גבוהות עם מבזק, כאשר מדובר במבזקים חיצוניים המורכבים על גבי המצלמה. אם המבזק והמצלמה שניהם תומכים בתכונה שקוראים לה לפעמים "high speed sync", אזי תאורת המבזק תחולק באופן שווה לכל אורך זמן החשיפה, ולא רק בפרץ אחד מהיר. אפשרות זאת גורמת לבזבוז אנרגיה של המבזק, ולכן הוא יוכל להבזיק פחות פעמים עם אותה סוללה.

מצלמות רבות מגבילות באופן אוטומטי את מהירות התריס המרבית במצב של עדיפות צמצם כאשר מרכיבים עליהן מבזק חיצוני, למהירות סנכרון הפלאש שלהן. התנהגות זו גורמת לכך, שכאשר יש יותר מדי אור בסצנה, המצלמה לא תעלה את מהירות התריס כמצופה (למשל ל-1/2000), אלא תשאיר אותה על מהירות הסנכרון (למשל 1/250). במצב זה התמונה תישרף ללא אפשרות לתקן אותה.

דרך פשוטה להימנע מתאונות כאלה היא להקפיד על השארת המבזק במצב של high speed sync בזמן צילום באור יום.
למעלה

תריס עלים (Leaf Shutter)

 
  תריס עלים
  תריס עלים
בשונה מהתריס הרגיל המורכב בתוך המצלמה מעל מישור הסרט, קיים תריס המורכב בתוך העדשה ונקרא תריס עלים. תריס זה בנוי בדומה לצמצם, ממספר עלים אשר נפתחים ונסגרים במהירות רבה וחושפים את הסרט. לתריס עלים יתרון מסוים על התריס הרגיל, בכך שפעולת הפתיחה והסגירה שלו מהירה מאד, ובכך מאפשרת סנכרון עם מבזק במהירויות של עד 1/1000.

תריסי עלים נפוצים במצלמות פורמט בינוני, מאחר ומהירויות הסנכרון של רבות מהן הן נמוכות עד כדי 1/125, והן נמצאות לעיתים קרובות בשימוש עם מבזקי סטודיו, שאינם מאפשרים סנכרון מבזק מהיר. המצלמות הדיגיטליות המקצועיות החדישות בפורמט 35 מ"מ מצוידות בתריסים רגילים בעלי מהירות סנכרון של 1/250, שהיא מספיקה לרוב המקרים, ולכן לא נפוצות עדשות בעלות תריס עלים לפורמט זה.
למעלה

תריס אלקטרוני

במצלמות דיגיטליות מסוימות קיים יישום של תריס אלקטרוני, כלומר שכל מנגנון התריס המכני שתואר כאן לא נמצא, אלא שמחשב המצלמה קורא נתוני החשיפה מהחיישן רק לפרק הזמן שהוגדר בפרמטרים של הצילום. ישום זה אינו מקובל במצלמות מקצועיות. במצלמות מסוימות קיים שילוב של תריס מכני ותריס אלקטרוני.
למעלה

רגישות סרט \ ISO

לסרטי צילום שונים רמות שונות של רגישות לאור. רמות אלה צוינו בעבר על ידי מספר ASA, ובימינו משתמשים בציון ISO שמתאר את אותם מספרים. סרט הצילום הנפוץ הוא ISO 100. סרט בציון של ISO 200 הוא בעל רגישות כפולה – כלומר, את אותה סצנה יש לחשוף למחצית הזמן, אם מחליפים את הסרט מ-ISO 100 ל-ISO 200.

רגישויות סרטי הצילום בשימוש נפוץ נעות בין ISO 100 ל-ISO 800. סרטי צילום מקצועיים מגיעים לרגישויות של ISO 25 עד ISO 3200.
למעלה

גרעיניות (Grain)

סרטי הצילום מאופיינים בגרעיניות, כלומר בטקסטורה של נקודות. ככל שרגישות הסרט עולה, כך גם עולה רמת הגרעיניות שלו. על מנת לקבל תמונה נקייה ככל האפשר מגרעיניות, נשאף לצלם עם סרט צילום בעל גרעיניות נמוכה ככל האפשר.

סרטי צילום בעלי דירוג ISO 100 הם בעלי גרעיניות נמוכה, אבל דורשים תאורה רבה. סרטי צילום בעלי דירוג 800 הם בעלי גרעיניות גבוהה, אבל מאפשרים צילום בתנאים יותר חשוכים. סרטי צילום בעלי דירוג של 25 הם בעלי גרעיניות נמוכה ביותר וחדות גבוהה ביותר, ולעומת זאת הם דורשים תאורה חזקה ביותר – לכן הם מתאימים בעיקר לצילום מקצועי בסטודיו.
למעלה

רעש דיגיטלי (Noise)

עם המעבר לצילום דיגיטלי, החליפו חיישנים פוטואלקטריים את סרט הצילום. החיישן פועל באופן דומה לסרט הצילום. בדומה לסרט הצילום, החיישן מייצר רעש דיגיטלי המזכיר את גרעיניות הסרט, ככל שרמת הרגישות שלו עולה.

רגישויות של חיישני מצלמות 35 מ"מ נעים באופן רגיל בין ISO 100 לבין ISO 3200. גבים דיגיטליים של מצלמות פורמט בינוני מגיעים לרוב לרגישויות נמוכות יותר כמו ISO 25, על מנת לאפשר שימוש בתאורה חזקה ביותר ולקבל איכות תמונה מרבית. לעומת זאת גבים דיגיטליים לרוב אינם מגיעים לרגישויות גבוהות מעל 800.

מצלמות דיגיטליות מסוימות מאפשרות צילום ברגישויות גבוהות מאד – לפעמים אפילו מעל 3200 – עם רמות רעש נמוכות במידה שמאפשרת להשתמש בצילומים למטרות מקצועיות. מידת הרעש שחיישן המצלמה מייצר היא אחד המדדים החשובים ביותר לאיכות המצלמה ולרמת התמונות שהיא מפיקה, בהנחה שהמצלמה תעבוד בתנאי תאורה משתנים ומאתגרים – לדוגמא עיתונות או אירועים. למטרת צילום סטודיו עם מבזקים, נדרשת רגישות נמוכה ככל האפשר, וברוב המקרים אין צורך ביכולת לרגישויות גבוהות.

למעלה

חשיפת יתר \ חשיפת חסר (over/under exposure)

כאשר הסרט או החיישן נחשף ליותר מדי אור, כתוצאה משימוש במשתני חשיפה שאינם מתאימים לתאורה הקיימת, התמונה תצא בהירה מדי או לבנה לחלוטין. כאשר הסרט נחשף לפחות מדי אור, התמונה תצא כהה מדי או שחורה לחלוטין. מידת חשיפת היתר\חסר נמדדת בסטופים, כמו משתני הצילום. חשיפה לחצי מכמות האור הדרושה היא סטופ אחד באנדר (under). רבע מכמות האור היא שני סטופים באנדר, וכן הלאה. חשיפה לפי שתיים אור מהכמות הדרושה היא סטופ אחד באובר (over).

בשימוש בסרטי צילום, יש אפשרות "לדחוף" את הסרט סטופ אחד או שניים לכיוון מסוים, בזמן פיתוח הסרט. לאחר הפיתוח, יהיה קשה לתקן טעויות חשיפה בסרט. גם תיקון בזמן הפיתוח יבוא במידה מסוימת על חשבון איכות התמונה, ולא ישתווה לתמונה שנחשפה נכון.

במצלמות דיגיטליות, בעיקר אם משתמשים בפורמט RAW, אפשר לתקן חשיפות יתר וחשיפות חסר בהצלחה גדולה בהרבה מאשר בפילם. במקרים קיצוניים, אפשר לתקן עד כדי ארבעה סטופים, בתלות בדגם המצלמה. תיקון של ארבעה סטופים לרוב יבוא במחיר של אבדן איכות מורגש. במצלמה איכותית, תיקונים של סטופ אחד או שניים מקובץ RAW יהיו כמעט בלתי מורגשים.

באופן כללי עדיף לטעות לכיוון חשיפת חסר ולא חשיפת יתר, מאחר שמעבר לחשיפה מסוימת, הפיקסל רושם ערך מקסימלי בזמן החשיפה, ובעצם אין אפשרות להוציא ממנו מידע לאחר מכן בכל תהליך של תיקון. לעומת זאת, בחשיפת חסר, גם אם הפיקסל נחשף לכמות מועטה ביותר של אור, עדיין יהיה הבדל בערכים של פיקסלים שרואים צבעים שונים, ולכן תהיה אפשרות כלשהי לתיקון.
למעלה

עומק שדה

 
עומק שדה  
עומק שדה                                   (vadim daniel ⓒ 2009)  
כאשר ממקדים את העדשה על עצם מסוים, העצמים האחרים בתמונה שנמצאים בדיוק באותו מרחק מהעדשה, יהיו במיקוד מושלם, ומכאן בחדות מושלמת. אותו מישור, שצורתו למעשה קעורה, נקרא מישור המיקוד. עצמים אשר נמצאים במרחק שונה מהמצלמה מהעצם הממוקד, כלומר שאינם על מישור המיקוד, לא יהיו במיקוד מושלם, ולכן לא בחדות מושלמת. עם זאת, עצמים שמספיק קרובים למישור המיקוד, ייראו לעין בחדות מושלמת. גודל הסביבה הזאת שבה העצמים נראים לעין חדים, נקרא עומק שדה.

עצם שנמצא במרחק נתון ממישור המיקוד, יופיע במידה שונה של טשטוש במצבים של עומק שדה שונה. כלומר, ככל שעומק השדה גדל, אותו עצם שנמצא במרחק נתון ממישור המיקוד, יהיה יותר חד ופחות מטושטש.

עומק השדה משתנה בהתאם לפרמטרים שונים, שהעיקרי שבהם הוא מפתח הצמצם. בצמצמים פתוחים, הרקע שנמצא מאחורי העצם שבמיקוד יהיה מטושטש. בצמצמים סגורים, הרקע יהיה חד יותר.

האפקט של הפרדת הנושא מהרקע על ידי טשטוש רצוי למשל במקרים של פורטרטים בטבע, או בכל מקרה שבו רוצים להדגיש את העצם ולהפריד אותו מהרקע שמצוי מאחוריו. לעומת זאת, בצילום מוצר בסטודיו או צילום נוף, נרצה לרוב שכמה שיותר מהסצנה תהיה במיקוד, ולכן נרצה עומק שדה גדול. גם בצילומי פורטרטים בסטודיו, מקובל להשתמש בצמצמים סגורים וכך לקבל תמונה שבה כל חלקי המצולם חדים.

  עומק שדה
עומק השדה משתנה בהתאם לסגירת הצמצם
ככל שהעצם הממוקד יהיה קרוב יותר למצלמה, כך עומק השדה יהיה קטן יותר, כלומר שכבר במרחק קטן ביותר מאזור המיקוד, נתחיל לראות טשטוש. ככל שהמרחק מהמצלמה גדל, כך גדל עומק השדה, לדוגמא: עצם שאורכו עשרה סנטימטרים, אם יצולם באותו צמצם, פעם קרוב למצלמה ופעם רחוק מהמצלמה, בתמונה הרחוקה העצם ייצא יותר חד לכל אורכו, ובתמונה הקרובה יהיה יותר הבדל בין החדות של חלקיו השונים.

בניגוד לכך, ככל שמקטינים את אורך המוקד של העדשה, כך עומק השדה גדל. כלומר, אם נשמור על אותו גודל צמצם ונצלם פעם בעדשה רחבה ופעם בעדשה ארוכה, עומק השדה בעדשה הרחבה יהיה גדול יותר. לדוגמא, צמצם 8 בצילום עם עדשת 20 מ"מ עם מיקוד במרחק 10 מטרים, ייתן חדות סבירה לכל העצמים בסצנה. בשימוש באותו צמצם ואותו מרחק מיקוד, עם עדשת 200 מ"מ, יהיה הבדל גדול בחדות בין העצם הממוקד למה שמאחוריו או לפניו.
למעלה